די למלחמה

מה עוד אפשר לעשות?
כבר הייתי בעשרות הפגנות, בשתי צעדות ובשלוש שיירות שניסו לחסום כבישים.
כבר לקחתי ימי חופש מהעבודה כדי להשתתף ביוזמות "ישראל עוצרת".
עמדתי בכיכר החטופים, צעדתי בבגין, הפגנתי גם בהוד השרון.

מה עוד אפשר לעשות?
אמרו לי: "את עושה את שלך – את הולכת להפגנות."
אבל זה לא מספיק. כי המציאות לא משתנה.
אהוד ברק אומר שרק מיליון איש ברחובות ושיתוק מוחלט של המדינה יגרמו לממשלה להיכנע.
אבל אני אומרת: שביתה כללית לא תקרה. וגם אם תקרה, לממשלה לא אכפת.
מה כבר רע להם?

אנשי המחאה מותשים: הפגנה כל שני, חמישי ומוצ"ש. שיירות לירושלים שמבטיחות "הפעם זה קורה", והתקשורת בקושי מדווחת.
המחאה מפוזרת על נושאים שונים: החטופים, המצב בעזה, ההפיכה המשפטית, קטארגייט, מינוי ראש השב"כ, חוק ההשתמטות…
הכול חשוב – אבל הכול יחד יוצר בלבול ועייפות. וזה משחק לידיים של הממשלה.
האופוזיציה – במקרה הטוב חלשה, במקרה הרע משתפת פעולה.

והציבור? אדיש.
מי שלא גר ליד מרכזי ההפגנות אפילו לא יודע שהן קורות.
אנשים ממשיכים בשגרה: עובדים, מגדלים ילדים, מבלים ויוצאים לחופשות.
המלחמה הפכה להיות "מצב נורמלי". אבל אסור להסכים עם זה.

ובכל זאת – אולי עוד יש מה לעשות.
להקים מחאה עממית, פשוטה, נגישה – קרובה לבית. בכל ישוב, בכל שכונה.
עם מסר אחד, קצר וחזק.
להקדיש כמה דקות ביום. ולהתמיד.

אנחנו זוכרים את מחאת הגשרים שנערכה בכל עיר, בכל צומת – והיא השפיעה.

No more war no more bloodshed: מנחם בגין ז"ל, הסכם השלום עם מצרים.

אז בואו נתחיל שוב.
צאו בכל יום לצומת הקרובה לביתכם, עם שלט אחד:
"די למלחמה."
זה המסר שצריך להדהד עכשיו.
זה הדחוף מכול.

עצירת המלחמה תביא לשחרור החטופים, תציל חיי חיילים, תפסיק את ההרג וההרעבה בעזה ותפתח פתח לשיקום המדינה.
צאו גם לבד.
אחרים יראו – ויצטרפו.

להצטרף